הרומן שלי עם פריסלנד - אילנה פיינסטרה

כמה כובעים אתן חובשות?

אני כמוכן חובשת כמה וכמה כובעים. אני בת ואם ובת זוג. אני אחות, חברה, מכרה ושכנה. פעם הייתי מורה לחינוך מיוחד ומתנדבת. בכל כובעי אני גאה וכל אחד מהם מייצג פן אחד ממי שבחרתי ובוחרת להיות. הדבר הכיפי עם הכובעים האלה הוא שניתן להחליף ולגוון; להטמין כובעים ישנים בארון ולרכוש מידי פעם חדשים. בשנים האחרונות אני מתהדרת בכמה כובעים חדשים – מארגנת ומובילת טיולי וינטג' בהולנד ובלוגרית טיולים. רוב הכובעים מתבלים עם השנים ומקבלים טלאי. כך קרה לכובע הישראלית שלי אותו אשא לעולם בגאווה. לאחרונה הוא קיבל טלאי חדש והיום אני - ישראלית בהולנד.

מה שיפה בדימוי הכובעים הוא שניתן לחבוש כמה מהם יחד וכך אני עושה - אני ישראלית בהולנד שמטיילת וכותבת על טיוליה. כדי להרחיב את היריעה החלטתי לארח כאן נשים נוספות אשר נושאות בגאון את כובע הישראלית בהולנד ולהציע להן במה. כך נולדה הפינה החדשה בבלוג שלי - ישראליות בהולנד ממליצות. כאן תוכלו להכיר אותן, את המקום בו הן גרות ולקבל מהן המלצות לעוד פינות קסומות בהולנד. וכך, כאשר תחבשו את כובע התיירת שלכן, תוכלו לבקר כאן ולטייל כמו מקומית בהולנד.

כמו מקומית בהולנד - עם אילנה בפריסלנד

אילנה היא חברה וירטואלית שלי ואחת מהפעילות בקבוצת הפייסבוק שלי "הולנד. לטייל מחוץ למסלול". כעבור תקופה שמתי לב שמכל תגובותיה של אילנה, התגובות החמות ביותר הן לפוסטים העוסקים במחוז פריסלנד הצפוני. מדי פעם היא הוסיפה פרט או אמירה שרמזו כי יש לה משפחה שם. לאחרונה היא כתבה תגובה לאחד הפוסטים שלי:

"פריסלנד שלי זה אחד החדרים בלב, זה הפריזי שלי אותו הכרתי בארץ, שם נולדו לי ילדיי, שם הקמתי מסעדה ישראלית. פריסלד זה דגל יפה עם לבבות אדומים כמו האנשים הלבביים ושפה פריזית שוברת שיניים. פריסלנד זה געגועים לנעוריי, לאנשים יקרים שכבר לא איתנו, הבית שהיה, המקום שתמיד חוזרים לבקר בו גם אם זה עצוב."

אחרי שקראתי את שיר ההלל הזה לפריסלנד פניתי לאילנה וביקשתי ממנה שתשתף אותי ואתכם בסיפור המיוחד שלה. אילנה נענתה ברצון רב. הנה סיפור האהבה שלה עם פריסלנד.

(כל התמונות שייכות לאילנה פיינסטרה אלא אם כן צויין אחרת).

צילום: שרית ברוש

הרומן שלי עם הולנד

בשיעור גיאוגרפיה, אי שם בשנות השישים, נתבקשנו להכין עבודה על מדינה כלשהי. אני בחרתי בהולנד בעקבות הרושם החזק שהשאיר עלי סיפורה של אנה פרנק. נראה לי שכבר אז החל הרומן שלי עם הולנד. כמה שנים לאחר מכן הכרתי על חוף ימה של הרצליה עירי את ההולנדי שלי. אחרי תחקיר שב"כ קצר הסתבר שהוא מתארח אצל משפחה ברעננה ושרעננה היא עיר תאומה של אופסטרלנד (עיר במחוז פריסלנד בהולנד). אה, מכאן שם הרחוב אופסטרלנד ברעננה. ברית ערים תאומות היתה יוזמה של ראש העיר אופסטרלנד ובשנת 1963 במסגרת חילופי משלחות הגיעה המשלחת הראשונה לארץ. המשלחת כללה את הוריו של בעלי ואת דודו שהיה חבר מועצה בעירייה ועוד אוהבי ישראל פרוטסטנטים דתיים אשר האמינו שישראל היא נס משיחי המתרחש ממש מול עיניהם. במסגרת חילופי תרבות ארחו משפחות מרעננה הולנדיות והולנדים צהובי שיער וכחולי עיניים ורעננה התגאתה בצברים שזופים יפי בלורית בסנדלים תנכ"יות ועלמות חן עם קוקו וסרפן.

גולת הכותרת של מערכת קשרים זו לא היתה החתונה שלנו אלא מבצע מיוחד ומרגש בו הועבר ארון הקודש מבית הכנסת המיותם בכפר חורדייק (Gorredijk) לכפר הנוער "כפר בתיה" ברעננה. כמו כן הוקמה במרכז הכפר מצבת זיכרון לזכר היהודים אשר נספו בשואה.

באותן שנים זכתה ישראל לתמיכה ואהדה מצד הולנד; פוליטית, כלכלית ו"תרבותית". מתנדבים ומתנדבות הולנדים הגיעו לקיבוצים והביאו "ניחוח" אחר מאירופה, אהבה ושלום, חופש ואסקפיזם וקרבו אותנו לעולם הגדול.

הם הגיעו לישראל ואני להולנד, או יותר נכון לפריסלנד.

מאוהבת נחתתי בהולנד ולאחר כמה חודשים עמדתי בטקס החלפת נדרים וטבעות עם הפריזי שלי בבית העירייה בהרנפיין (Herenveen). בערב נערכה מסיבה קטנה בבית מלון קטן, היחיד בעיירה בה גרנו - חורדייק (Gorredijk). ביתנו היה ברחוב הראשי של העיירה מול מוזיאון חורדייק שם אפשר לראות תמונות ולקרוא על ההיסטוריה של היהודים במחוז.

מהר מאוד הבנתי שפריסלנד זו פריסלנד, מעין מדינה בתוך מדינה. לא רק שהייתי צריכה לתקשר עם בעלי באנגלית של תיכון, הבחנתי שהשפה שמדברים סביבי לא נשמעת כמו ההולנדית שמדברים בטלויזיה! וכך נאלצתי ללמוד 3 שפות, כן, פריזית זו שפה רשמית ולא דיאלקט!

באחד הביקורים בעיר הסמוכה דרכטן (Drachten) גילינו מסעדה ישראלית, נכנסנו לאכול ולמזלי קיבלתי הצעת עבודה באותו היום. לאחר כמה חודשי עבודה בעל המסעדה החליט למכור וזאת היתה ההזדמנות שלי. רכשנו את מסעדת "שלום" אשר הפכה שם דבר לא רק בדרכטן. האכלתי את הפריזים הרבה בשר, שווארמה ופאלאפל ולימדתי אותם שחסה וכרוב זה לא רק לארנבים.

פריסלנד של אילנה

פריסלנד שלי

בשבילי פריסלנד זה הצפון הירוק הקסום, המרחבים עם הפרות בחוות הפזורות, כפרים אותנטיים, ערים המשלבות מסורת ומודרניות דוגמת עיר הבירה של המחוז ליווארדן, שנבחרה לעיר התרבות האירופית בשנת 2019 (על העיר ליווארדן כתבה מיטל, ישראלית שגרה בעיר).

לפריסלנד דגל יפה עם לבבות אדומים רמז לאנשים הלבביים שלה ושפה פריזית עתיקה (בבקשה אל תגידו לפריזי גאה שפריזית היא דיאלקט). פריסלנד זה גם אוכל מקומי (עוגיה כתומה או לחם כוסמין), גאווה חקלאית (הפרה והסוס הפריזים), ספורט מקומי (החלקה על הקרח במסלול אחת עשרה הערים, קפיצת תעלות, שייט). פריסלנד זה שנות נערותי ובגרותי, הבית בו נולדו לי ילדיי. הבית שתמיד מעלה געגועים.

סגירת מעגל

אילנה חזרה לארץ יחד עם ההולנדי שלה ושני ילדיהם, יונתן ולירון, ויחד הקימו בית בהרצליה. בארץ נולדה להם בת, שני. אילנה המשיכה ללמוד ולעבוד בארץ וכיום היא משמשת כרכזת תרבות במרכז קהילתי בהרצליה. בנה הבכור יונתן חזר להולנד ללימודי רפואה וכיום הוא רופא שיניים ואורטודנט בעיר זוולה וגם אבא לשלוש נכדותיה של אילנה. בזכות הנכדות חוזרת אילנה שוב ושוב להולנד.

---

הסיפור של אילנה גרם לי לרצות להגיע לאותם מקומות עליהם היא מספרת. גם אתם התסקרנתם? גם אני וגם אילנה נשמח לשמוע תגובות. אם גם לכם יש סיפור מעניין הקשור בהולנד ותרצו לשתף, אשמח לשמוע מכם בתגובות או בהודעה פרטית.

רוצים לראות את פריסלנד של רק-עתיק? בפוסט "פריסלנד ב 15 תמונות" תראו ותקראו עוד על פריסלנד.

---

אהבתם את הפוסט הזה? רוצים לקבל ממני עדכונים כאשר אני כותבת פוסט חדש? מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלי כאן. או בקוביה ממש כאן למטה.